חלפון נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד) שעניינה בשתי תאונות דרכים: האחת מיום 16.2.08 והשנייה מיום 30.3.08. האירוע האחרון הוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") והועדה הרפואית לעררים של המל"ל קבעה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין תאונה זו (להלן: "החלטת הוועדה הראשונה"). כעת מבקש התובע להתיר לו להביא ראיות לסתור קביעה זו ולהורות על מינוי מומחה מהתחום האורטופדי לצורך קביעת שיעור נכותו.

בבקשה ובתגובה לתשובה לבקשה, ציין התובע כי לאחר שתי תאונות אלו, נפגע בשתי תאונות עבודה נוספות שאינן מהוות חלק מהתביעה דנן. התובע נבדק בגינן על ידי הוועדות הרפואיות אשר קבעו, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין כל אחת מהתאונות (להלן: "החלטות הוועדה השנייה והשלישית"). לטענת התובע, קביעות המל"ל הינן קביעות סותרות כאשר כל וועדה זוקפת את הנזק לתאונה אחרת באופן המקים פגם מהותי בקביעות המל"ל. לשיטת התובע, סתירה זו מקורה בהחלטתה של הוועדה הראשונה ששללה קשר סיבתי בין הפגיעה במפרק השמאלי לבין התאונה השנייה תוך שהיא מצביעה, לשיטתו על אירוע תאונתי מאוחר יותר בעוד הוועדה השלישית שללה קשר סיבתי גם כן לתאונה השלישית תוך שהיא מצביעה על אירוע תאונתי מוקדם יותר.

בנוסף, טוען התובע כי כל וועדה דנה בעניינו כאשר בפניה חומר חלקי בלבד שכן בפני כל אחת מהוועדות לא עמד החומר שבו דנה וועדה קודמת. לא זאת אלא שהחלטת הוועדה הראשונה הסתמכה בקביעותיה על מסמך רפואי בודד וזאת בהתעלם מהבדיקה הקלינית שהוועדה ערכה וממסמכים נוספים שבתיקו הרפואי.

הנתבעות מתנגדות לבקשה בנימוק כי העובדה שמספר רב של מומחים הגיעו לאותה מסקנה לפיה למצבו הרפואי של התובע אין כל קשר לאף אחת מהתאונות אלא לעברו הרפואי המצביע על כך כי הפגיעה במרפקו השמאלי הייתה קיימת עוד קודם לתאונה מיום 16.2.08, מלמדת כי קביעתה של הוועדה ביחס לתאונה השנייה הינה ראויה ומבוססת על בסיס המסמכים הנדרשים וכי יש לדחות את הבקשה.

סעיף 6ב לחוק פלת"ד קובע: "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו."

נהוג להמעיט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי סעיף זה והדבר נעשה לרוב מאחד משני טעמים: הראשון- טעמים משפטיים, כגון: אם נראה לבית המשפט שההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כגון תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; והשני- טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת. (ר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט (4) 505).

בבקשה שבפני נטען שיש פגם מעצם קיומן של קביעות סותרות של וועדות המל"ל. ראוי לציין שבהחלט יתכן ששתי ועדות רפואיות, שהרכבן שונה, יגיעו למסקנות שונות מבלי שהדבר יוכיח קיומו של פגם בעבודתן ואולם, פערים מהותיים בין קביעות הוועדות הרפואיות השונות מצדיקות לעיתים הבאת ראיות לסתור. מעיון בהחלטות הוועדות הרפואיות של המל"ל בענייננו עולה כי לא רק שהחלטות אלו אינן סותרות זו את זו אלא שהן עולות בקנה אחד ומתיישבות זו עם זו. כל אחת מהוועדות שוללת קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה במפרק שמאל לבין כל אחת מהתאונות תוך שהן מצביעות, כולן כאחד, על פריקות חוזרות במפרקו השמאלי של התובע עוד לפני התאונה הראשונה. כך, בהחלטת הוועדה הראשונה, נשלל הקשר הסיבתי תוך התבססות על אבחנתה של ד"ר ארמן מיום 21.4.05 המציינת כי "התובע סובל מגמישות יתר במפרק ופריקות חוזרות של המרפק" והמתבסס הן על הבדיקה הרפואית שנערכה ביום 28.1.09 הקובעת כי כיום "אין הגבלה ואין חוסר יציבות במפרק" והן על הבדיקה הרפואית שנערכה על ידי הוועדה. מכאן, שהחלטת הוועדה הראשונה הינה כי הפגיעה נגרמה בשל אירועים רפואיים קודמים ולא מאוחרים כנטען על ידי התובע. החלטות הוועדה השנייה והשלישית מדברות בקשר סיבתי לאירוע קודם, ושתיהן מצביעות על אותה נקודת זמן ספציפית ומפורשת שצוינה בהחלטת הוועדה הראשונה, דהיינו, היסטוריה רפואית של פריקות חוזרות במפרק עוד לפני התאונה הראשונה תוך הפנייה לממצא הרפואי כאמור מיום 26.4.05. מנספחי כתב התביעה עולה כי מקורה של היסטוריה רפואית זו החל בשנת 1999 עת נחבל התובע במפרקו. מהאמור עולה כי לא מתקיימת סתירה בין החלטת הוועדה הראשונה לבין החלטת הוועדה השנייה ו/או השלישית. בכל הנוגע לסתירות בין החלטת הוועדה השנייה לבין החלטת הוועדה השלישית, ככל שישנן כאלה, הן עוסקות בעניינים שאין להם נגיעה לתביעה זו.

התובע טען גם בנוגע לחומר הרפואי שעמד בפני הוועדות. ההלכה הפסוקה היא כי מוצדק להתיר ראיות לסתור כאשר הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא או שלא שיקף את המצב הרפואי לאשורו (רע"א 3233/94 קרנית נ' טלבינסקי, תקדין עליון 94 (3) 847). לא מצאתי כי מידע הנחוץ להכרעה לא היה בפני הוועדה הראשונה במסגרת ההליך לקביעת נכות התובע. קביעותיה של הוועדה הרפואית לעררים נתמכו במספר מסמכים מהותיים לצורך מתן ההכרעה, כגון ממצאי הבדיקה שנערכה על ידי הוועדה לעררים, פרוטוקול של הוועדה הרפואית, ממצאי הבדיקה מאת ד"ר וידרה מיום 28.1.09 וממצאי הבדיקה מאת ד"ר ארמן. מעיון בכל אלה, לא נראה שמידע כלשהו הנחוץ להכרעה לא היה בפני הוועדה או לא נשקל כראוי.

לאור האמור, הבקשה נדחית.

הצדדים יגישו תחשיבי נזק כדלקמן: התובע עד ליום 15.3.12 הנתבעות עד ליום 1.4.12. הצעה תשלח בכתב. ת"פ 2.4.12.

ניתנה היום, ד' אדר תשע"ב, 27 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: